''ממנטו'' עשוי להיות חכם מכדי להיות להיט

מאמר
  גאי פירס, קארי-אן מוס, ...

מַזכֶּרֶת

סוּג
  • סרט
ז'ָאנר
  • מִסתוֹרִין
  • מוֹתְחָן

'ממנטו' עשוי להיות חכם מכדי להיות להיט

יש סרטים שגורמים לך להרגיש טוב: 'E.T.' נגיד, או 'ארבע חתונות ולוויה'. ואז יש סרטים שגורמים לך להרגיש חכם, כמו 'L.A. סודי' או 'שייקספיר מאוהב'. ואז יש את הסרטים שהם כל כך חכמים, כל כך חכמים, כמו רוביק בצורה כל כך גאונית בבנייה שלהם שהם בסופו של דבר גורמים לך להרגיש קצת מטומטם - ולאהוב את זה.

'ממנטו' הוא אחד מהסרטים האלה, והוא כבר בדרך למעמד קאלט ראוי. כמו סרטים מגוונים כמו 'להיות ג'ון מלקוביץ'', 'החשודים הרגילים' ו'החוש השישי', 'ממנטו' מעז אותך לעמוד בקצב שלו, מחמיא לך לחשוב שהסרת את זה, ואז מושך חבטת פראייר בשעה 11 שמאלצת אותך לחשוב מחדש על כל מה שראית.

והוא עושה את כל זה תוך כדי שהוא מספר את סיפורו לאחור.



'ממנטו' הוא סיפורו של חוקר הביטוח לאונרד שלבי (גיא פירס), גבר אובססיבי למצוא את הזבל שאנס ורצח את אשתו. יש רק מלכוד אחד: בזמן שנלחם עם הבחור הרע, ליאונרד קיבל חבטה בנגיחה שלו ששללה ממנו את הזיכרון לטווח הקצר שלו. הוא לא זוכר שום דבר שקרה לו 10 דקות קודם לכן. הוא לא יודע אם האישה שהוא מתעורר לצידה היא מאהב לטווח ארוך או זרקה לטווח קצר; הוא לא יכול לזכור, במהלך מרדף, אם הוא הרודף או המרדף. הוא נאלץ להסתמך על קביים חיצוניים כמו פולארואידים ותזכירים לעצמו בצורה של קעקועים פזורים על איבריו ופלג גופו.

אבל אם אתה לא זוכר שעשית את הקעקוע, אתה יכול לסמוך על מה שהוא אומר?

'ממנטו' נפתח בסצינה האחרונה שלו - לאונרד מכה את הבחור שהוא היה אחרי כל הזמן הזה (הייתי אומר 'סוף סוף' אבל, באמת, זה 'בהתחלה'). ואז אנחנו עובדים את דרכנו אחורה, סצנה אחר סצנה, צוברים בהדרגה את המבט לאחור המכריע שחסר ללאונרד - חוסר שדן אותו, כך מסתבר, לחיות ברצועת מוביוס נקמנית בעלת פרופורציות קיומיות עמוקות.

עם זאת, לזמן מה, נראה כאילו הבמאי כריס נולאן משחק את משחק הניאו-נואר הסטנדרטי. יש פאם פאטאל עייפה ('המטריקס' של קארי אן מוס) וחברה הכי טובה משתנה (אובר סמור וג'ו פנטוליאנו הקבוע החדש של 'סופרנוס'); יש בריונים שמאיימים ויורים. אבל לבמאי יש דג גדול יותר לטגן או שהוא כל כך מוקסם מהנרטיב של אכילת הזנב שלו עד שאין לו עניין בתמורה לפעולה הסטנדרטית. 'ממנטו' הופך, בתעוזה, למדיטציה על אנטרופיה - על איך כולנו היינו תקועים בלולאות הזויות אלמלא הזיכרון, ואיך אולי אפילו זיכרון לא מספיק כדי להציל אותנו.

אלו נקודות אמיצות ולא מסחריות שצריך להעלות, וזו הסיבה ש'ממנטו' כנראה הולך להתקשות כשהיא מתרחבת מהשווקים העירוניים שבהם היא מצליחה למדי. וזה מה שמפריד בין הסרט לבין חפצי פולחן מוכנים כמו 'החשודים הרגילים' או 'Pulp Fiction': בסוף אין תמורה רגשית. (איך יכול להיות שזה ההתחלה?)

'ממנטו' עובד בצורה מבריקה ברמה הפילוסופית - אני חושב על זה כבר ימים, במשבים חלופיים של התעוררות ודיכאון (ככל שאתה מתבונן יותר במצוקה של לאונרד, כך הוא הופך להיות עצוב יותר בעצמות). הוא מציג משחק נהדר של פירס, פנטוליאנו, ובמיוחד מוס, שדמותו מעמיקה ומתגבשת כשהסרט מתפרק (מחדש?). ואין ספק שזה טריק מטורף בסלון.

בסופו של דבר, הטרגדיה של לאונרד בלתי ניתנת להפרדה מהגאונות המסנוורת והקרה של בניית הסרט. לבמאי נולאן יש את החוצפה למנוע מהקהל שלו כל סוג של סגירה, ולמרות שחלק ממני מוחא כפיים, חלק אחר רוצה שהוא לא היה כל כך חכם.

מַזכֶּרֶת
סוּג
  • סרט
ז'ָאנר
  • מִסתוֹרִין
  • מוֹתְחָן
mpaa
זמן ריצה
  • 113 דקות
מְנַהֵל